החלטה בתיק בש"פ 6742/10

           זהו ערר על החלטתו של בית המשפט המחוזי בבאר שבע (כב' השופטת ר' אבידע), אשר הורה על מעצרו של העורר עד תום ההליכים המשפטיים המתנהלים נגדו.

1.        העורר עומד לדין בבית המשפט המחוזי בבאר שבע, יחד עם קאיד אלכללאב (להלן: קאיד), בעבירות של קשירת קשר לביצוע פשע, ייבוא סם מסוכן, החזקת סם מסוכן שלא לצריכה עצמית, הפרעה לשוטר בעת מילוי תפקידו ונסיון ליציאה שלא כדין (עבירה לפי חוק למניעת הסתננות (עבירות ושיפוט), התשי"ד-1954). בנוסף מיוחסת לעורר עבירה של בריחה ממשמורת חוקית. על-פי הנטען בכתב האישום, העורר, קאיד ואדם נוסף בשם סלאמה טאסן (להלן: סלאמה) קשרו במועד בלתי ידוע קשר עם חמישה אזרחים מצריים (להלן: המצרים) לייבא סם מסוכן ממצרים לישראל. ביום 31.7.2010 בשעות הערב המאוחרות נפגשו העורר, קאיד וסלאמה עם המצרים במקום מפגש סמוך לגבול ישראל-מצרים, שם העבירו להם המצרים באמצעות ארבעה גמלים שמונה שקים שהכילו סם מסוכן מסוג מריחואנה במשקל כולל של 589.6 ק"ג. העורר, קאיד וסלאמה הובילו את הגמלים הנושאים את הסם אל שטח מדינת ישראל אך במרחק של 4-5 קילומטרים מן הגבול הם זוהו על-ידי שוטרי משמר הגבול. השוטרים קראו לשלושה בשפה הערבית לעצור וירו ירי אזהרה באוויר, אך משהשלושה לא שעו לקריאות וניסו להימלט מן המקום ירו השוטרים לכיוון רגליהם. כתוצאה מן הירי נפצעו העורר וקאיד וסלאמה נהרג (אחד הגמלים נהרג אף הוא). בשלב זה עצרו השוטרים את העורר וקאיד, לאחר שהעורר ניסה להימלט. על-פי האישום השני, המיוחס לעורר בלבד, נטען כי העורר וקאיד פונו לאחר מעצרם אל בית החולים סורוקה בבאר שבע תחת שמירת המשטרה, אך העורר נמלט מבית החולים ונעצר ביום 17.8.2010 בבאר-שבע.

2.        עם הגשת כתב האישום עתרה המשיבה למעצרו של העורר עד תום ההליכים המשפטיים נגדו, ובהחלטתו מיום 6.9.2010 קבע בית המשפט המחוזי בבאר-שבע כי קיימת תשתית ראיות לכאורה להוכחת האישומים המיוחסים לעורר, נוכח העובדה שחמישה שוטרי משמר הגבול טענו, הן במסדרי זיהוי תמונות והן באמרותיהם, כי הם מזהים את העורר כמי שהשתתף בייבוא הסם ונמלט מבית החולים. בית המשפט קבע בהקשר זה כי עריכת מסדר הזיהוי בחלוף עשרה ימים מן האירוע אין בה כדי למנוע את האפשרות להסתמך עליו, מה גם שחמשת השוטרים ציינו באימרותיהם מיום האירוע שהם יוכלו לזהות את העורר. בית המשפט הוסיף וקבע כי היעדרו של סנגור מטעם העורר ממסדר הזיהוי אף היא אינה שוללת את האפשרות להסתמך על ממצאיו שכן באותו שלב (דהיינו לאחר ההימלטות ובטרם המעצר מיום 17.8.2010), כלל לא היה ידוע אם העורר מיוצג ומינוי סנגור ציבורי לצורך המסדר אינו אפשרי בכל המקרים, בשים לב לכך שהסנגוריה הציבורית עצמה מסרבת להעמיד ייצוג בנסיבות כאלה. כמו כן קבע בית המשפט כי העדר תיעוד אודיו-ויזואלי של מסדר הזיהוי פוגע אומנם במשקלו של הזיהוי אך לא בקבילותו, ומן הראוי שהמותב אשר ידון בתיק העיקרי יידרש לעניין זה. בית המשפט הוסיף ודחה את טענות העורר בכל הנוגע לפגמים שנפלו ברישום הדוחות המתעדים את מסדרי הזיהוי, בקובעו כי ממזכר שכתב עורך המסדר עולה שמדובר בפגמים טכניים בלבד הנובעים מתקלת מחשב ושכל השוטרים-המזהים הצביעו על "אותו חשוד" הוא העורר. לבסוף ציין בית המשפט כי לזיהוי העורר על-ידי השוטרים מתווספת העובדה שבעת מעצרו ביום 17.8.2010 אובחנו אצלו שריטות ישנות מאחורי אוזנו ואלה מתיישבות עם האופן שבו נפגע באירוע הברחת הסמים. על רקע זה קבע בית המשפט כי קיימות ראיות לכאורה להוכחת המיוחס לעורר וכי נוכח חומרת העבירות המיוחסות לו קמה עילה למעצרו.     

           לבקשת העורר נדחה המשך הדיון בשאלת המעצר לצורך בחינת קיומה של חלופת מעצר, וביום 13.9.2010 הוצגה בפני בית המשפט האפשרות לשחרר את העורר למעצר בית מלא בביתו של שיח' פארג' אבו זוהרי, בפיקוח ערב נוסף ששירת בעבר כגשש בצבא. אולם, חרף התרשמותו החיובית מן המפקחים המוצעים הורה בית המשפט בהחלטתו מאותו היום על מעצרו של העורר עד תום ההליכים, נוכח חומרת העבירות המיוחסות לו ובעיקר בשל ניסיונו, בשתי הזדמנויות שונות, להימלט מן השוטרים.  

3.        הערר שבפניי מתמקד בעיקרו בפגמים שנפלו לטענת העורר במסדרי הזיהוי השוללים לגישתו - ולו במצטבר - את האפשרות להסתמך על ממצאיהם. העורר שב ומלין על כך שמסדרי הזיהוי נערכו בלא נוכחות של סנגור מטעם הסנגוריה הציבורית ועל כך שהמשטרה לא טרחה לנסות ולהזמין סנגור כאמור. על רקע זה, כך לטענתו, אי תיעוד חזותי של המסדר מהווה מחדל חמור במיוחד והוא טוען כי בניגוד לקביעתו של בית משפט קמא, הלכה היא כי גם כאשר החשוד טרם אותר מן הראוי לפנות אל הסנגוריה הציבורית על מנת שתשגר נציג מטעמה אל המסדר. עוד טוען העורר כי בדוחות מסדר הזיהוי נרשם שהשוטרים-המזהים הצביעו על תמונה שמספרה "0" אך תמונתו שלו סומנה במספר 3, ואילו בדו"ח הבהרה מטעם עורך המסדר צוין שהשוטרים הצביעו על תמונה מס' 4. כמו כן טוען העורר כי השוטר שערך את מסדרי הזיהוי הקיף את תמונה מס' 3 אך אין כל חתימה של המזהה ליד התמונה, כך שלא ניתן לדעת שאכן מדובר בזיהוי של השוטר להבדיל מעורך המסדר. העורר מוסיף וטוען כי קיימות "התאמות" בין מסדרי הזיהוי המעוררות חשש כבד בדבר תקינותם, שכן בכל חמשת מסדרי הזיהוי סדר התמונות היה זהה וייתכן שהשוטרים העבירו ביניהם מידע לגבי התמונה הרלוונטית; תגובת השוטרים-המזהים כפי שתועדה בדוחות הייתה זהה (למעט שוטר אחד) וגם בהודעות שנגבו מהם לאחר המסדר קיימת לדבריו התאמה "מילה במילה". עוד מלין העורר על חלוף הזמן בין מועד האירוע ובין עריכת מסדר הזיהוי ועל כך שאיש מצוות בית החולים לא נחקר אף שנערכה לפצוע בדיקה ראשונית. אשר לפציעות שנתגלו אצלו טוען העורר כי כבר בחקירתו הוא עמד על כך שהן נגרמו כתוצאה מנפילה מטרקטורון וכי ביום מעצרו אכן נתפסו בידיו מפתחות של טרקטורון. לבסוף טוען העורר כי נוכח התרשמותו החיובית של בית משפט קמא מן המפקחים שהוצעו ונוכח הפגמים הרבים שנפלו במסדרי הזיהוי, מן הראוי היה להורות על שחרורו לחלופה שהוצעה. לטענתו, לא היה מקום ליתן משקל מכריע לבריחה ממשמורת חוקית המיוחסת לו, שכן המשטרה לא ערכה כלל ביקור בביתו ולא השאירה לו הזמנה להתייצב לחקירה אף שלדבריה היה בידה כבר באותה עת מידע מודיעיני המחשיד אותו בביצוע העבירות ולדבריו בכל אותם הימים הוא שהה בביתו וניתן היה למצאו. לבסוף הוא טוען כי ניתן להפיג את החשש מפני הימלטות בקביעת ערבויות מתאימות.

4.        המשיבה, מצידה, טוענת כי דין הערר להידחות. המשיבה מסכימה אומנם כי נפלו פגמים שונים במסדר הזיהוי, אך לטענתה מדובר בכשלים של המחשב שהינם בעלי אופי טכני והיא מדגישה כי במזכר ההבהרה שכתב עורך המסדר צוין שכל השוטרים הצביעו על העורר. המשיבה טוענת כי ניתן להסביר את העובדה שתמונת העורר היא תמונה מס' 3 ואילו במזכר ההבהרה צוין שמדובר בתמונה מס' 4, באופן שבו סומנו המספרים לצד התמונות והיא מוסיפה וטוענת כי כל השוטרים המזהים באו במגע עם העורר בשטח וכולם ציינו בהודעותיהם כי יוכלו לזהותו. המשיבה סבורה כי הטענות שמעלה העורר בדבר מהימנותם של השוטרים ומהימנות הזיהוי מקומן בהליך העיקרי, כפי שקבע בית משפט קמא, ואין בהן כדי לפגוע בתשתית הראיות לכאורה בעניינו, בייחוד נוכח הפציעה שאותרה אצלו התואמת את הפרטים שמסרו השוטרים בעניין זה.

           להשלמת התמונה יצוין כי במהלך הדיון בפניי מסרה המשיבה לעורר ידיעה מודיעינית לפיה הוא זה שביצע את העבירות נשוא כתב האישום. בעקבות התפתחות זו ומשלא הוברר במהלך הדיון האם מדובר בראיה נוספת שברצון המדינה להגיש בהליך או שמא מדובר אך בפראפרזה שעליה תחול תעודת חיסיון (לכשזו תוגש), הוריתי למשיבה להגיש הודעה מעדכנת בעניין זה וביום 22.9.2010 הודיעה המשיבה כי אין מדובר בראיה שתוגש במשפט שכן היא מתנגדת בכל תוקף לזיהוי מקור הידיעה ופועלת בימים אלה לחסות כל פרט מזהה אודותיו באמצעות תעודת חיסיון.

5.        לאחר שעיינתי בטענות הצדדים ובחומר הראיות לכאורה, הגעתי למסקנה כי דין הערר להידחות. אכן, נראה כי נפלו פגמים שונים במסדרי הזיהוי שנערכו לשוטרים, שעל עדותם מבוסס עיקר תשתית הראיות לכאורה נגד העורר. כך, בדוחות מסדרי הזיהוי צוין שהשוטרים הצביעו על תצלום מס' "0" (אין תצלום כזה) ואילו תצלום העורר היה תצלום מס' 3. במזכר מיום 19.8.2010 הבהיר עורך המסדרים כי הדבר נבע מתקלת מחשב, אך במזכר נוסף מיום 20.8.2010 צוין על-ידו כי כל השוטרים הצביעו על תמונתו של החשוד - תמונה מס' 4 - אשר סומנה על-ידו בעיגול "בגלל שהמחשב לא סימן אותם לאחר הזיהוי". כמו כן לא נכח סנגור במהלך מסדר הזיהוי, ולמרות זאת הוא לא תועד בצילום והקלטה (ראו לעניין זה ע"פ 2180/02 קאסם נ' מדינת ישראל, פ"ד נז(1) 642 (2002) וכן בש"פ 5814/03 אושבקשווילי נ' מדינת ישראל, פיסקה 6 (לא פורסם, 17.7.2003)).

           פגמים אלה, שאין להקל בהם ראש בייחוד נוכח הצטברותם, בהחלט נושאים משקל בבואנו להחליט האם יש בתשתית הראייתית הלכאורית כדי לבסס סיכוי סביר להרשעת העורר בעבירות שיוחסו לו. אולם, בניגוד לעמדת העורר נראה לי כי אין בהם כדי לשלול סיכוי סביר כזה. השוטרים-המזהים ציינו בהודעותיהם כי הם יהיו מסוגלים לזהות את החשוד שנפצע בראשו במהלך האירוע וברח כאמור מבית החולים; במזכר הבהרה מיום 19.8.2010 ציין רס"מ ארנון שריקר, עורך המסדרים, "אני ביצעתי את מסדרי הזיהוי לשוטרים וכולם הצביעו על אותו חשוד"; ובהודעות שמסרו חמשת השוטרים-המזהים ביום 19.8.2010 הם ציינו כי זיהו במסדר הזיהוי את העורר כמי שהיה מעורב באירוע ייבוא הסם. לכך יש להוסיף כי בהודעותיהם מסרו ארבעה שוטרים שאחד החשודים שנתפסו נפצע בראשו, והעורר אכן נפצע כאמור (ראו לעניין זה חקירת העורר מיום 17.8.2010). בכל אלה די בעיני כדי להצביע בשלב הנוכחי על סיכוי סביר להרשעה וראוי לזכור בהקשר זה כי בשלב המעצר אין בית המשפט נדרש להשתכנע כי הראיות לכאורה מצביעות על אשמו של הנאשם מעבר לכל ספק סביר, ודי לו כי השתכנע שהראיות לכאורה מקימות כאמור סיכוי סביר להרשעה. כמו כן, אין בית המשפט נדרש בשלב המעצר לשאלות של מהימנות העדים ואלה מקומן בהליך העיקרי, כפי שציין בצדק בית משפט קמא (ראו בש"פ 9564/09 נסיראת נ' מדינת ישראל, פיסקה 6 (טרם פורסם, 9.12.2009); בש"פ 11544/04 בושקאר נ' מדינת ישראל, פיסקה 4 (לא פורסם, 24.12.2004)).

           בענייננו שוכנעתי כי קיים סיכוי סביר לכך שתשתית הראיות לכאורה נגד העורר תוביל להרשעתו, ככל שבית המשפט אשר ידון בהליך העיקרי ישתכנע - לאחר שמיעת עדויות השוטרים ועדות עורך מסדר הזיהוי - כי זיהויו של העורר מהימן. אשר לעילת המעצר, דומה כי אין חולק שהכמות האדירה של סם מסוכן (כחצי טון) שהועברה לפי הנטען על-ידי העורר וחבריו ממצרים לישראל מקימה עילת מעצר מובהקת ולכך יש להוסיף את הבריחה המיוחסת לו מבית החולים בהיותו נתון במשמורת חוקית, המקימה כשלעצמה עילת מעצר נוספת בעניינו. בנסיבות אלה, צדק בית המשפט המחוזי בקובעו כי חלופת מעצר לא תיסכון וכי יש להורות על מעצרו של העורר עד תום ההליכים.

           אשר על כן, הערר נדחה.

           ניתנה היום, י"ט בתשרי תשע"א (27.9.2010).

  התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: